ספורט מוזיקה ומוח מנצח משמעות המוזיקה ב- Body-Mind
לפני כמה ימים, הוזמנתי לבר מצווה . שם לצד הבורקס ודרשה, יצא לי לחוות את הבר מצווה בעניים של ה"חוקר" שבי.
שאלתי את עצמי מה גורם לקבוצה של אנשים שלא בדיוק מכירים זה את זה לקום ולהניע את הגוף ממעין טקס פגאני שאנו רואים בחברות שבטיות שונות באפריקה או בברזיל.
האולם הפך בין רגע למחולק לרחבת ריקודים המחולקת למעגלים שונים, המציינים את הקשרים האישיים בין הרוקדים. מעגל של החברות בעבודה, מעגל של בני כיתתו של החתן ומעגלי משפחה שונים.
ההנאה המשתלבת מהמוזיקה, הנעת הגוף וריקודי השבטים השונים ( מעגלים של קבוצות המכירות אחת את השנייה) , הניעו אותי לנסות ולהבין - מה קורה במוח, כאשר אנחנו משלבים בין מוזיקה, הנעת גוף ושבטיות . התוצאות שהגעתי אליהם - הדהימו אותי.
מדוע אנחנו "נדלקים" ממוזיקה
MRI הוא מגנט ענק אשר מצליח לצור תמונה של המתרחש במוח בכל רגע ורגע.
באמצעות סריקות MRI מצאו חוקרים בקנדה שהאזנה למוזיקה משחררת במוח דופמין, החומר הגורם, בין השאר, לתחושת ההנאה מאוכל ומסקס.
מתוך מחקר שפורסם בגיליון האחרון של כתב העת Nature Neuroscience
עולה כי ישנה הפרשת מוליך עצבי בשם דופמין שאחראי על תחושות הנאה שונות. דופמין הוא חומר ממכר הצשתחרר במוח במהלך האכילה ובעת קיום יחסי מין והוא מקשר בין תאי העצב בתהליך החשמלי להעברת מידע.
במחקר החדש, שערכו מדעני אוניברסיטת מקגיל במונטריאול, נבדקו שמונה מתנדבים שנבחרו לאחר שתיארו כי חשו צמרמורת בעת שהאזינו לנעימות מסוימות. החוקרים הניחו שניתן יהיה לצפות לשינויים מוחיים המעורבים בתחושות ההנאה אצל הנבדקים הללו.
הנבדקים בחרו מגוון רחב של קטעי מוזיקה שכללו קלאסי, ג'ז, פאנק, טנגו ואפילו חמת חלילים. הקטע המוזיקלי הפופולרי ביותר שנבחר היה "אדג'יו לכלי מיתר" של המלחין האמריקני סמיואל ברבר, הסימפוניה התשיעית של בטהובן, והיצירה "אור ירח" של המלחין דביוסי.
הנבדקים עברו תחילה סריקה מוחית מסוג PET SCAN ובהמשך גם סריקות MRI. ההדמיות הראו כי המוח משחרר יותר דופמין באזור הקרוי סטריאטום בעת האזנה לקטעי מוזיקה אהובים, בהשוואה להאזנה לקטעי מוזיקה אחרים.
מאחר שהנבדקים כבר הכירו את קטעי המוזיקה, הסבירו החוקרים כי לא ניתן לדעת אם שחרור הדופמין נבע מהזיכרון או מתגובה טבעית לקטע המרגש. החוקרים אמרו כי בכוונתם לבדוק סוגיה זו. לדברי המדענים, ממצאי המחקר מסייעים להסביר מדוע המוזיקה פופולרית כל כך וחוצה תרבויות.
(מתוך כתבה - מחקר מוח: האזנה למוזיקה מהנה כמו סקס דר' אתי גל ,( YNET 10/1/11
מה הקשר בין מוזיקה, רגש ומוח
מחקר נוסף שנעשה במכללת דרטמונט' בהנובר, גרמניה. מגלה כי זיכרון לחנים הוא חלק מתפקידו של המוח. החלק המופקד על כך הוא החלק שזוכר מוסיקה והוא אפילו מסוגל לזכור תו אחד שאינו שייך למשפחת התווים המוכרת לאותו אדם.
קבוצת החוקרים חקרו את הזיכרון ללחנים בעזרת חקירת מוחם של 8 מוזיקאים בשעה שהאזינו למוסיקה. החוקרים נעזרו בחלק המוח האחראי לתפקוד הדמיון, אשר מפעיל את החלק האקטיבי של המח בתגובה לגירוי מסוים, הם מצאו כי היכולת לזהות מוסיקה ממוקמת בדיוק מאחורי המצח.
החוקרים טענו כי חלק זה של המוח הוא בנוסף גם בעל תפקיד מפתח ביכולת הלמידה והתגובה ושולט ברגשות. "התוצאות שלנו מספקות בסיס חזק להסבר הקשר בין מוסיקה, רגש ומוח", כך אמר ראש המחקר.
במחקר, שהתפרסם ב-20.12.02 במגזין "סיינס", 8 אנשים אשר למדו מוסיקה נתבקשו לבחור לחנים מסוימים ולהבחין באותם לחנים שנוגנו לא על ידי קלרינט הכלי ששלט בלחן אלא על ידי חליל. כאשר ביצעו את המטלות, סורק המוח עקב במטרה לגלות אלו חלקים מחלקי המוח פעילים. החוקרים דיווחו כי מוחו של כל אחד מהנבדקים עקב אחר הצלילים בצורה שונה בכל פעם שהמוסיקה נוגנה.
הדבר יכול להסביר את הסיבה מדוע אותה מוסיקה, בזמנים שונים, יכולה להוביל לתחושה שונה. העובדה שהמוח זוכר מוסיקה ומקשר אותה לדימויים ויזואליים מרמז כי הצלילים הנעימים היו חשובים לאותו אדם, אי שם בהיסטוריה שלו. לא בטוח כי הדבר מועיל להישרדות האדם, אך, עדיין מה שבטוח שמשהו בתוכנו משתוקק לאותו דבר. ( מתוך " איך מוזיקה משפיעה על המוח" חדשות נענע 16.12.01 )
איך מודדים השפעת מוזיקה ?
כבר שנים ארוכות שהמדע יודע למדוד ולהעריך את ההשפעה שיש למוזיקה על גלי המוח. שילוב בין סוגי צלילים ונעימות, שהושמעו לאנשים שהיו מחוברים למכונת EEG המודדת את פעילות גלי המוח, הוכיחו מעל לכול ספק, כי לטווח צלילים שונים זה מזה, יש השפעה שונה על הפעילות המוחית שיש לה ביטוי מובהק בתחושה ובהתנהגות.
בדיקות א.ק.ג גם הוכיחו שהלב מגביר או מאט את קצב הפעימות שלו בהתאמה למוזיקה המושמעת באוזנינו. אבל רובינו לא זקוקים כלל להוכחה הזו. אנו מכירים את ההשפעה שיש לשיר שיכול "להקפיץ" אותנו ולשפר את מצב הרוח, אל מול שיר שיכול פשוט להרגיע אותנו לעצבן או לגרום לנו לבכי. לא סתם נקראת המוזיקה האלקטרונית עתירת הצלילים – "טראנס". רבים מאלו שאוהבים לרקוד לצלילה טוענים כי היא יכולה להכניס אותם למצב של טראנס.
בשנת 1839 הצליח המדען הגרמני היינריך ויליאם דאב H.W.Dove לגלות שעל ידי השמעת תדרים או טונים שונים לכול אוזן בנפרד, ניתן להשפיע בצורה מהירה על גלי המוח ובכך על מצב המוח או מצב הרוח. הוא קרא לטכניקה גלים בינוראלים (Binaural beats) כלומר דו-אוזניים, הפועלים בו זמנית על שתי תעלות האוזניים. מחקרים רבים שבאו אחריו, המשיכו לפתח את הנושא, וב-1973, פרסם המדען האמריקאי דר' ג'רלד אוסטר-Gerald Oster מאמר חשוב במגזין American scientific שהסתמך על כל המחקרים שנערכו בתחום, ובו גילה שכאשר משמיעים באוזן אחת צליל בתדר מסוים, תדרים נמוכים יותר במוח מתכוונים לאותו הצליל ומהדהדים בתדר דומה במה שהוא כינה תכונת ה"סינכרוניזציה של המוח" או "סנכרון בין אונות המוח". במילים אחרות, אם נשמיע לאדם צלילים בתדר שונה בכול אוזן, המוח יחבר בין שני התדרים והאדם ישמע צליל אחד שהוא הממוצע של שניהם יחדיו. בעקבותיו של אוסטר הגיעו עוד מדענים רבים שחקרו השפעות של תדרי גל שונים על המוח, וכיום כבר יודעים למפות את מרבית התדרים והשפעתם על מצב הרוח והתודעה שלנו .
גלים בינוראלים.
השימוש בגלים בינוראלים מהן מורכבת המוזיקה לגלי המוח, הוא אחת הטכנולוגיות החדשות בשימוש תרפויטי, שיש להן יותר חיזוקים מדעיים ממרבית השיטות הידועות כיום, ויש המכנים אותם צלילים פסיכו-אקוסטיים. מדובר ברצועות של תדרי קול המשולבים במוזיקה, המאפשרים שינוי בגלי המוח תוך דקות ספורות. שינוי שיכול לאפשר היפוך במצב הרוח, בתפיסה ואפילו בגוף הפיזי. רוב בני האדם יכולים לחוות סנכרון מוחי גם בחיי היומיום אך בצורה רנדומאלית ולפרקי זמן קצרים. מדיטציה למשל, יכולה לייצר מוח מסונכרן אך לרוב נדרשת מיומנות גבוהה ותרגול של שנים כדי להישאר במצב זה לאורך זמן. מדענים מקשרים בין תפקוד במוח מסונכרן לגאונות ומגדירים מצב זה כמצב היעיל ביותר למימוש הפוטנציאל המוחי של כול אדם. הפרעות קשב וריכוז לדוגמא, מאופיינות ביכולת לקויה של המוח לסנכרן את עצמו.
היום הטכנולוגיה הבינוראלית נמצאת בחוד החנית של האימון המוחי (brainwave entrainment ), הן לצרכי תרפיה והן בתחום הצמיחה האישית, ויש יוצרים רבים המיומנים ביצירת אפקטים ייחודיים המתאימים לתחומים שונים של שיפור עצמי, ריפוי והגשמה. על פי מחקרים שונים בתחום, גלים בינוראלים יכולים: לשפר את האיקיו , חדות המחשבה והאינטליגנציה, להזניק את מערכת החיסון ולרפא על ידי שחרור של כדוריות דם לבנות, לשחרר הורמון גדילה, לגרום לאופוריה או היי טבעי…לעזור להיפטר מכאב ראש או מכול כאב נקודתי או כרוני (כולל פיברומיאלגיה), לחדד למידה מפוקסת ולעבור מבחנים בלי לחץ, לסייע לעצירת ההזדקנות, לנדודי שינה ולטפל בעוד תחומים רבים ומשונים.
איך זה עובד?
המוח שלנו משמש כמגשר לשתי האוזניים שמתפקדות כתיבות תהודה. הקרבה של שתי תיבות התהודה הללו גורמת להן לחקות האחת את השנייה כפי שקורה בטבע (יש יגידו בשל חוק המשיכה). כאשר המוח מאזין לתדרים מסוימים באוזן ימין ולתדרים אחרים באוזן שמאל, הוא מבצע אוטומטית התאמה או סנכרון ומביא את התדר (Hz) הנמוך לעבר התדר הגבוה. הפעילות הזו, גוררת אותו לתפקד בצורה שונה כדי לסגור את הפער ולהגיע לסנכרון בין חלקים שונים במוח בדומה לזה שנמדד אצל נזירים בודהיסטים אחרי שנים של אימון במדיטציה… למעשה ההפרש בין התדר באוזן ימין לזה המושמע באוזן שמאל, יפיק את התדר המוחי אותו אנו רוצים ליצור.
לדוגמא: אם נרצה להוריד את המוח לגלי תטא (בין 4-7 Hz), נשמיע תדר של של 120Hz באוזן אחת ו 125Hz על מנת שהמוח יפעל בתדירות של 5Hz. בעזרת תכנון מוקפד של צלילים המועברים בינוראלית באוזניות סטריאופוניות, ניתן להשפיע על גלי המוח בדרך שתוכל ליצור שינוי ספציפי מבוקש. למשל שילוב של תדר אלפא שמעודד הרפיה עם תדר תטא שמעורר זיכרון, או תדר דלתא שמעורר שינה עם תדר תטא שמחדד ריכוז ולמידה ועוד. בתוך כול אלו, קיימת כמובן הכוונה של המאזין שהיא תמיד חשובה ומטרתה להבהיר למוח לאן אנו רוצים להגיע באמצעות ההאזנה. ההעדפה שלנו היא זו שמכוונת את המוח לעבוד עבור המטרה שהגדרנו ולבחור את התדרים שישפיעו על השגתה.
מחקרים מראים שיש תדרים שיכולים לסייע למוח להפריש הורמונים חיוניים כמו הורמון הגדילה HGH המופרש מבלוטת ההיפופיזה. תדרים אחרים עוזרים ביצור סירוטנין המשפיע על מצב הרוח ומקל על כאב. אחרים משפיעים על הפרשת קטכולאמינים החיוניים לזיכרון ולמידה, או מורידים קורטיזול שאחראי להזדקנות, מעודדים יצור של דופמין שהעדרו גורם להפרעת קשב, או אנדורפינים שמחזקים את המערכת החיסונית ועוד ועוד. כאמור יש מאות מחקרים בתחום ואם זה מעניין אתכם, לא תתקשו למצוא אותם ברחבי הרשת. ( מתוך מוזיקה לגלי מוח , האתר ספריית המדיטציות )
.
הספורט, קשב, ריכוז ובעיות ADHD
דויד קונאן-מורוויל, פסיכיאטר מאורגון המתמחה ב-ADHD בקרב נוער מתבגר הסיק ממחקר שערך, כי ענף ספורט המושתת על מאמץ פיזי מוגבר המצריך שימוש בכישורים טכניים אשר מאתגרים את פעילויות המוח (כגון איזון, תזמון, תיקון טעויות, לקיחת החלטות ופוקוס), ישפיע משמעותית על שיפור הריכוז בקרב הסובלים מ- . ADHD.
ספורטאים הסובלים מ- ADHD
ספורטאים מוכרים רבים מתמודדים עם ADHD. הספורט הוא מפלטם. למעשה, מעריכים כיום כי, 8-10 אחוזים מהאתלטים המקצוענים סובלים מ- ADHD, וזה בניגוד לבין 4 ל-5 אחוזים מכלל אוכלוסיית המבוגרים. ד"ר אריק מורס, יו"ר המועצה הבינלאומית לפסיכיאטריית הספורט, טוען כי רבים מהאתלטים המקצוענים מסתירים את הנושא מהציבור, מכיוון שהם מפחדים מנזק תדמיתי. אף אחד לא רוצה להתוודות על חולשותיו.
למרות הכל, ישנם ספורטאים ידוענים אשר חושפים לציבור הרחב את העובדה שהם מתמודדים עם ADHD. מג'יק ג'ונסון לדוגמא, הוא שחקן כדורסל שעשה קסמים לאורך כל קריירת המשחק שלו, וידוע כ"סובל" מ-ADHD (הפרעות קשב וריכוז ללא היפראקטיביות) ודיסלקציה. מג'יק מספר כי הלימודים בבית הספר היו קשים ביותר ושסבל מלעג מצד חבריו ללימודים. המפלט שלו בכדורסל נבע מהצורך להראות לכולם שהוא יכול להיות יותר טוב מהם, ובאותו זמן גם להילחם בקשיים וללמוד לקרוא.
מייקל פלפס, השחיין מארה"ב אשר שבר את השיא האולימפי באולימפיאדה האחרונה בביג'ינג (זכה ב-8 מדליות זהב), מתראיין רבות בפומבי ומספר על חייו כספורטאי, בצל קשיי התסמונת. דמותו, כמו דמותיהם של ספורטאים מפורסמים אחרים, עוזרת להעביר מסר חשוב לילדים ומתבגרים עם ADHD, שהם אולי שונים, אך אינם חולים. יש רשימה אין סופית של אנשים משכילים כגון סופרים, ממציאים, מנתחי מוח ועוד, שידוע שהיה או שעדיין מלווים ב- ADHD. הדוגמא של פלפס והידוענים הנוספים מוכיחה כי ההתמודדות עם התסמונת אינה מובילה בהכרח לתוצאות שליליות כגון אי סיום תיכון ועבריינות, כפי שחוקרים מסוימים נוטים להזהיר. למרות זאת יש חשיבות עצומה להכוונה נכונה של הילד בהתבגרותו כדי להביא לידי ביטוי את כישוריו וכישרונותיו.(מתוך "הספורט: ריטלין מסוג חדש?"מאת: אילן גולדמן ותמר ברניס , האתר כושר טוב ישראל)
-5.png?id=13790733)
.jpg?id=9810521)